מלא את פרטיך ונחזור בהקדם

ישנה תפיסה רווחת בציבור הכללי כאילו המושג עם אינו קיים.
מה שכן קיים זה אוסף של פרטים אך המושג עם הוא בעצם פיקציה.
אנסה להעלות כמה נקודות בנושא שמצביעות דווקא על הכיוון ההפוך.
האדם תופס את עצמו באופן טבעי לא כאוסף של 'תאים' אלא כאל בעל יישות עצמית. לשם המחשה משעשעת של העניין אתן דוגמה.
אם אדם יגלה שאשתו , אותה אשה שחי איתה 20 שנה היא בעצם רובוט ללא שום יישות עצמאית הוא יתאכזב עד עומקי נשמתו. זאת למרות שהיחס שלה אליו ושלו אליה לא השתנה.
כאשר אדם פונה אל חבירו הוא אינו פונה לאוסף התאים שלו או לעיניים או לרגליים שלו אלא למכלול אישיותו שנקראת 'פלוני'.
כל זאת הוא עושה בצורה טבעית וראשונית.
גם אומה אינה אוסף של פרטים אלא בעלת תכונות עצמיות שמעבר לפרטיה וגם זאת אנו קולטים בצורה אינטואטיבית. ייחוס של תכונות אופי מסויימות לאומה למשל תופעת הגניוס היהודי שנידון אצל חכמי אומות העולם אינה תכונה של פרט כזה או אחר באומה אלא באומה (כביכול) ללא פרטיה כמו באדם.
עוד דוגמא להמחשת העניין בכדי להראות שהמימד הציבורי ה'ישותי' הוא מוחשי מאד.
נתבונן באבן שמורכבת מאוסף של מולקולות. תכונה גלובלית זו של מולקולות היא מוצקיותן.
זוהי תכונה גלובלית שמאפיינת רק את הכלל ולא את אוסף פרטיה הרי אין פשר לאמירה שלמולקולה כזו או אחרת יש תכונה מוצקית.
פשוט לכל אדם בר דעת שהתכונה הזו הגלובאלית – המוצק – אינה פיקציה למרות שאינה מופיעה באוסף פרטי מולקולות האבן.
כלומר פשוט לכולם שהמוצק הוא 'יש'.
כך גם בעם. אנו רואים שישנן תכונות גלובאליות כמו לאבן לעיל שמופיעות בעם כעם ולא מופיעות בפרטיו.
למשל שרידותו של העם היהודי אינו תכונה שקיימת בפרטי העם.

רואים גם שברובד הגלובאלי יש מרקם נפשי שלא קיים באוסף הפרטים. 'אדם קרוב אצל עצמו' כלומר הוא קודם כל חושב על עצמו ועדיין מעניינת העובדה שיש מצבים בהן הפרט מקריב עצמו על מזבח אומתו.
כל אדם בר דעת רוצה שלום וביטחון כאידיאל אך עדיין רואים שבמימד הלאומי יש הלך רוח אחר, ישנו פער , סוג של דילוג אפיסטמולוגי כאשר אנו בוחנים אדם לבין כאשר מסתכלים על עמים אי אפשר להשליך את צורת ההתבוננות שברובד שמתחת, כלומר הפסיכולוגיה הפרטית האישית על הרובד הזה ,כמו שאי אפשר למדוד ולנתח רובד אישיותי של אדם כזה או אחר עפ אמות מידה של בעלי חיים, זה לא מספיק.
היו הוגים רבים שדיברו על המעמד היישותי של הכלל ביניהם הפסיכולוג קארל גוסטב יונג שדיבר על הלא מודע הקולקטיבי כנושא ארכיטיפים שמשפיעים על כל אומה ואומה בצורה שונה על פי טבעה.
למשל ארכיטיפ הגיבור בעם ישראל כביטוי של שמשון ואצל היוונים כהרקולס וכ'ו..
אותו פסיכולוג ערך מפגשים שבהם היה ביטוי אצל מטופליו של כל מיני מושגי יסוד של האומה של המטופל –ארכיטיפים- שלא יכלו להירכש אצלו בצורה רגילה ,אותם הוא חשף ע'י מפגש עם הרובד הלא מודע של מטופליו. (היפנוזה , חלומות וכ'ו)
כמו כן הבלשן המפורסם ויליהם פון הומבולדט אשר היה פילוסוף חוקר שפות מפורסם אשר ניסה להבין איך התפתחו השפות בעמים הגיע למסקנה שהאמירה שכל עם פיתח שפה על פי הסביבה שבה שרה או כל מיני תנאים נרכשים כאלה ואחרים פשוט אינו מספיק כמו שאינו מספיק לומר שאדם הוא תוצאה של הגירויים הסביבתיים אותם רכש בימי חייו. לכן צריך לומר שישנו אופי קמאי, ראשוני שנתן רישומו על האדם והשפיע על תודעתו עד לכדי יצירת מוטיבציה תיקשורתית פנימית שגרם לו לבטא את השפה בצורה פרטיקולרית המתאימה לאופיו.
תופעת הכישרון, קיום והשפעה הישראליים שבאים לידי ביטוי בעם לאורך הדורות אינה ניתנת להסברה אלא במסגרת הנפש הציבורית.
לסיכום ענייננו ,
היהדות רואה את הדברים בכך שיש נפש ורוח באדם – כלומר כח חיים אופייני המתגלם בממדים הנפשיים שהפסיכולוגיה כבר מתעסקת בה והיהדות מכירה בממדים שהם אף למעלה, ולמעלה למעלה מזה.
וכמו"כ ישנה נפש צבורית שאסכולות פסיכולוגיות / פילוסופיות מסוימות עוסקות בה מזה עשרות ומאות שנים והיהדות כתפיסות נוספות של העולם העתיק מכירה ומניחה את מציאותה מזה אלפי שנים.
בואו נרים את מבטנו אל עבר עצמנו בכך נחשוף את רבדי אישיותנו הגנוזים בעומקי נשמתנו הנטועה על פלגי מי אומתנו.

הכותב: ניר גרינברג

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *