מלא את פרטיך ונחזור בהקדם

הקב"ה זו מילה חז"לית הבאה לומר לנו מהו אלוקים:
'קדוש' = שייך אל הנצח ואל השלמות, למקוריות החיים של הכל.
'ברוך' = הוא מתברך ומתווסף ומופיע יותר ויותר.
ובצד הזה שהקדוש הוא ברוך – זוהי כל המציאות. מקוריות המציאות כפי שהיא כוללת את כל תנועת המציאות ההולכת ומוסיפה עוד מנת חיים, עוד ועוד ועוד, כל הזמן. זו בעצמה ההתברכות האלוקית.
ויחד עם כל זה – מדובר ב'הוא' – לא באתה אלא ב'הוא', בטמיר ובנעלם. כל מה שמקוריות החיים כוללת את הכל – הרי זה לעילא ולעילא, מעבר לכל מה שאנו חיים וחווים וחושבים. כל מה שיכול להיות כלול במילה 'הכל' – זו ההתברכות של 'הקדוש', ועם זה יש עוד הרבה הרבה למעלה מזה.

הקב"ה אינו יושב בשמים יותר ממה שהוא מלא את הארץ. אין מה שמחוץ לו. "הכל ברא לכבודו", ו'כבודו' זה עצמו. הופעת עצמיותו – זהו 'כבודו'.
'כבודו' – זה 'קדוש' ו'ברוך'; העצמיות כפי שהיא מופיעה; "והכל ברא לכבודו" כלו' לצורך הופעתו.
כשם שהאדם איננו אצבע, אמנם האצבע זו נציגות של האדם, אך לא זהו האדם. כך הכל זה הקב"ה, אבל זה לא הקב"ה. לולי הקב"ה לא היה כלום. כל המציאות זו התגלות הקב"ה.

ממילא השאלה נופלת מאליה, שכן השאלה 'איפה הקב"ה?' נכונה באוריינטציה הראשונה (שהיא קרובה ללא נכונה, ואני מדגיש שהיא קרובה ללא נכונה מאחר והקב"ה כולל את הכל, כולל את האוריינטציה הראשונה…), אך אינה נכונה באוריינטציה השניה.

יתר על כן:
אם הקב"ה איננו מתערב – אז היכן הוא? הרי מה שמתרחש – היא היא ההתערבות האלוקית.
איננו חושבים שהקב"ה הוא איזה זקן בשמים שלאחר מעשה טוב מגיב בטוב ולאחר מעשה רע מגיב ברע – ותו לא. לאחר שהגיב הוא חוזר לשבת על כסאו ולפלפל בזקנו…
הקב"ה כל הזמן פועל ועושה.

שאלה: אם הקב"ה הוא הכל – מדוע קיימת בכל אוריינטציית החיים שלנו המחשבה שיש מקום שיש בו יותר הקב"ה ויש מקום שיש בו פחות הקב"ה, שהרי יש מקום שבו אנו מתייחסים לקב"ה ומתפללים אליו, למשל, ויש מקום שבו איננו מתייחסים לקב"ה ואיננו מתפללים?
תשובה: ה'כל' האלוקי איננו כל אמורפי, חסר צורה, שבו הכל שווה. אלא ל'כל' יש אופי, ישנה מגמה.
אפשר לומר ש'הכל' פי' כל ההויה כולה, שבה יש דומם צומח חי ומדבר. יש פה מידרג, פירמידה, אמנם במובן האיכותי, ולא הממשי, שכן יש יותר כמות של דומם מאשר כמות של צומח, יותר כמות של צומח מאשר כמות של חי, יותר כמות של חי מאשר כמות של מדבר, ויותר כמות של מדבר מאשר כמות של ישראל. והאיכות הולכת בצורה הפוכה: יש יותר איכות בישראל מאשר במדבר, יותר איכות במדבר מאשר בחי, יותר איכות בחי מאשר בצומח, יותר איכות בצומח מאשר בדומם. אם כן, אנו רואים כאן תנועה וכיוון.
זוהי גם תנועה וכיוון על ציר הזמן, שכן היה זמן שבו לא היה צומח, היה זמן שבו לא היה חי, היה זמן שבו לא היה מדבר. לפי זה, האיכות מופיעה בסוף.
אנו רואים, אם כן, כיוון, זרימה ואופי, כאשר היש מופיעה בצורה איכותית, ועם הזמן הוא הולך ומופיע יותר ויותר.
מגמת כל היש היא שהכל שואף להופעה של שלמות יותר ויותר גבוהה, חיים יותר ויותר איכותיים. אם אני מתאים את עצמי למגמה – הרי בזאת אני דבק באלקים, מפני שזהו היחס לקב"ה, זה מתאים עם רוח היש הכללית כפי שהיא פועלת אל מרכזה, אל האידיאל שלה.
אך אם לא אתאים את עצמי ביחס למגמת כל היש, כאשר אתנהג בצורה לא מוסרית או אחשוב מחשבות לא נכונות וכו' – הרי זוהי התפזרות ואי התאמה אל הכלל המחולל את הכל. זוהי, אם כן, חוסר התאמה אל הקב"ה.
הרי לנו כי ישנה התאמה אל הכל ואי התאמה אל הכל, התאמה לקב"ה ואי התאמה לקב"ה.

מתוך ברכת 'שהכל ברא לכבודו' – אנו מברכים 'יוצר האדם'. הנקודה הכי איכותית שכל היש מתרכז בה – זו האדם.

מגמת כל היש היא לעלות מהמימד הטבעי למימד המוסרי, וזה מתגלה במה שכל היש עולה מן המימדים של דומם וצומח וחי אל המדבר, ואחר כך עוד הולך ומתרקם בעם ישראל, שהוא עוד יותר נעלה מן האדם ומופיע במציאות את הנצח. בזה כל היש נחתם בחותם האלוקי המוחלט.
תשומת הלב למגמה הזו ולהתאמת החיים אל הישראליות שבהם – זוהי הדבקות באלקים.

שאלה: כיצד יש להבין, לפי זה, את מושג ההשגחה?
תשובה: מושג ההשגחה לפי התפיסה הראשונה, כאילו אלקים הוא כח עליון, הרי הוא יושב על כסאו, לפעמים נהנה ונותן צ'ופרים, ולפעמים הוא מתעצבן ואז הוא מעניש…
אבל לפי התפיסה היותר נכונה של מושג האלקים, הרי מושג ההשגחה פי' היחס שבין המגמה הכללית המבטאת את ההוא טמיר ונעלם כפי שהוא מתגלה פה בתור נשמת הנשמות של הכל, המחיה את כולם; היחס שבין המגמה הכללית הזו אל כל פרט מפרטי המציאות; איך שכל דבר משתלב במגמה הכללית, – זוהי השגחה.
לפי זה דברי המשנה כי "הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נידון" מובנים כך: "הכל צפוי" כלו' הכל מושגח, וזה אחד עם "הרשות נתונה", כי ההשגחה האלוקית כוללת כל, והבחירה החופשית של האדם היא חלק מהכל, כך שהמציאות האלוקית אינה נמצאת בטבע יותר מאשר באדם. אחד ממימדי המציאות זו "הרשות נתונה", וממילא זו הצפיה האלקית. ההשגחה זה היחס בין כל פרטי המציאות אל הכללות, ו"הרשות נתונה" זה חלק מכך.
"ובטוב העולם נידון" – יש כאן מגמת טוב, מגמת התעלות, שהדברים הולכים הלוך וטוב.
הקב"ה יודע כל ומכליל את הכל, – וכיצד הקב"ה יודע את הכל? דעתו את עצמו היא דעת הכל! כאשר הוא יודע את עצמו ממילא הוא יודע את הכל!
ואחד ממימדי הכל הוא כי "בטוב העולם נידון".

ש. אינני מבין: יש לי בחירה או אין לי בחירה?
ת. בודאי שיש לך בחירה! הבחירה היא נתון ברור, – וכי אינך רואה שיש לך בחירה?!
עליך להודות בכך שיש לך בחירה, ועליך להודות בכך שיש 'הכל'. עכשיו, האם הבחירה היא מחוץ לכל או בתוך הכל? הבחירה היא בתוך הכל! לכן אמרו חז"ל "הכל צפוי והרשות נתונה"…

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *